לכתוב על החול - סליחה
לכתוב על החול היו היה שני חברים שחצו את המדבר. בנקודה מסויימת לאורך המסלול היה להם ויכוח לאיזה כיוון לפנות ואחד סטר לשני על פניו. פניו של האדם שקיבל סטירה היו אדומות, הוא נפגע מאוד ובלי לומר דבר כתב על החול - "היום חבר שלי סטר על פני".
הם המשיכו ללכת והגיעו לנווה מדבר. היה חם והם החליטו לרחוץ במים.
המים בנוה המדבר היו קרירים ונעימים וגם מתעתעים – וזה שנסטר על פניו החל לטבוע. חברו שחה אליו ומשה אותו מהמים. אחרי שנרגע מהזעזוע ישב וחקק באבן -"היום חבר שלי הציל את חיי".
התיישב לידו חברו ושאל - "למה אחרי שסטרתי לך על הפנים - כתבת בחול ולמה עכשיו אתה כותב באבן?" חברו חייך אליו ואמר: "כשאנחנו נפגעים מחבר, עלינו לכתוב זאת בחול כדי שרוחות הסליחה ימחקו את הכאב מלבנו. ושמשהו נפלא ונהדר קורה בחיינו עלינו לחקוק זאת באבן ולזכור זאת תמיד בלבנו... במקום בו הרוח לא יוכל למחוק את הזיכרון.
למדו גם אתם לכתוב על החול ולחקוק באבן.
אנו נמצאים בימים של רחמים וסליחות, אלו ימים בהם אנו מרבים לבקש סליחה מ-ה', וגם זה מזה. פעמים רבות לא נעים לנו לבקש
סליחה, אבל אולי יותר מזה, קשה לנו לסלוח למי שמבקש מאתנו.
אנו רוצים לסלוח. אבל זה קשה. אנחנו גם זוכרים כי מן הסתם ישנם כאלה שאנו זקוקים לסליחתם, ואיך אנו יכולים לצפות מהם לסלוח לנו, כאשר אנו לא סולחים להם, או לאחרים שפגעו בנו?
כשאני מתבונן מעט פנימה, הטינה הזאת מעיקה עליי, היא כמו גוש שחור שיושב לי בלב ומסרב להתפורר, להשתחרר. מצד שני, קשה לנו לסלוח. איך אפשר לסלוח למי שעשה לנו רע, למי שפגע בנו באופן כל כך שיטתי, למי שהזיק לנו ואפילו לא שילם על מה שעשה? איך
אפשר להיות אדישים כאשר מסתובבים לידנו אנשים כל כך רעים שעושים מעשים נפשעים? איך אפשר להפסיק לכעוס ולהקפיד
כאשר הכאב של הפגיעה עדיין כל כך חי... "איך הוא העיז לעשות לי את זה?" "איך אני יכול להמשיך לחיות כאשר כך מתייחסים אלי ודורכים עלי"? משפטים כאלה ודומים להם מקשקשים בתוכנו, ומפריעים לנו לסלוח.
כואב לי, כי "לא מגיע לי" כזו פגיעה וכזה סבל. אני בסך הכל די בסדר, הסיבה היחידה לסבל ולפגיעה שלי היא הרוע של הפוגע.
ואם כך, איך אפשר לסלוח לו? לפעמים אנו גם חשים שאסור לנו לסלוח למה שנעשה לנו. אנו צריכים לדאוג שהרע הזה לא יימשך, ואם נסלח לו אז זה הוא אומר שהוא ניצח ואנחנו הפסדנו. הוא כביכול התחמק מהעונש, ואני הפסדתי פעמיים.
אבל אם נהיה מעט כנים... האם כשאני מתעקש לא לסלוח אני מרגיש ניצחון? האם הכעס עליו מרומם אותי? ומי באמת הוא המפסיד הגדול? הרי גם כשאני נשאר בכעס שלי אני מפסיד פעמיים...
אם נהיה כנים, נבין שהשינוי הראשון שצריך לקרות הוא שינוי בתוכנו. נבין שמשהו בתפיסה המוטעית שלנו את עצמנו ואת מקומנו בעולם הוא שמפריע לנו לסלוח ולהתקדם הלאה. ננסה ללכת בדרכו של הבעש"ט הקדוש. מודל זה מרכז את תורת הנפש היהודית. הכנעה – הבדלה – המתקה.
הכנעה. קודם כל הכנעה, של הכעסים, הסיבות, והמחשבות שלי. הכנעה פירושה ההבנה שמותר לי להיפגע (מי הוא שיפגע בי?). שאף על פי שכואב לי זה בסדר. הכנעה פירושה להבין (עם כל הקושי) שלא הכל סובב סביבי, ומסתבר מאוד שלא עשו לי בכוונה. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, זו מעין גאווה סמויה. אנחנו חושבים שהכל נעשה לנו "בדווקא".
אנחנו חייבים להבין שלפעמים ישנם אנשים מתוסבכים (זה לא גנאי) בינם לבין עצמם, וההתנהגות שלהם כלפי אחרים זה פועל יוצא של התיסבוך שלהם. ברגע שאנחנו מבינים ש"זה הבן אדם!" וזה לא קשור אליי, אלא אליו, יש בזה תחושה מרגיעה. יצאתי מהמקום הזה שאני המרכז. הכנעה פירושה להבין שכמו שאני בן אדם שטועה, גם זה שפגע בי הוא כזה.
הכנעה היא ביטול למציאות שנכפתה עליי, וניסיון לקבל אותה מבלי להשתולל ולהילחם. כשוכפתים אותך באזיקים (וזו לפעמים המציאות של החיים, אתה פשוט קשור בתוכה, בלי שליטה) אז אם אני אנסה להילחם אני רק אגרום לעצמי להיפצע ולדמם. לרוב כדי להשתחרר מקשר הדוק לא צריך להשתולל, אלא לקפל את הידיים, ולהפוך אותם לגמישות וקטנות ככל האפשר, ואז אם נשמן מעט את המקום נוכל פשוט להחליק את הידיים החוצה ולצאת מהקשר.
ואז, לאחר תהליך זה, אולי נוכל להתבונן קצת יותר ביושר על עצמנו, ולחשוב לרגע שאולי לא כל מה שאמרו עלינו לא נכון... ניכנס מעט לפרופורציות ונבין שזה לא סוף העולם. בהמשך, נטפל בתחושת ה"זה לא מגיע לי" – האם, באמת, לא מגיע לי? אני כל כך מאה אחוז, שאינני צריך שום "תיקון"?
ועכשיו לשלב הבא... הבדלה.
הבדלה היא סוג של אבחנה. אבחנה באמת האמיתית. מתחילים לשאול שאלות כדי לערער את "האמת" הודאית שבניתי לי. להתחיל לשכתב את הסיפור מחדש, אבל הפעם ממקום אחר, מקום של אמונה, מקום בוגר יותר. הרי כבר לימדו אותנו חז"ל "אין אדם נוקף אצבע בלי שיכריזו על זה למעלה" (חולין ז ע"ב). ואחד משלוש עשרה עיקרים הוא שאין אדם שיכול להרע או להיטיב לי מלבד הקב"ה. וא"כ נמצא שאני לכאורה כועס על "האדם" הלא נכון. הרי לפי האמת אני הייתי צריך לחוות את זה איתו או בלעדיו, ואם כן מה הקשר שאני מייחס
את זה אליו, כועס ופגוע?
יש משהו קצת מעצבן בזה, לכאורה הוצאתי אותו מהתמונה... הוא פגע, התעלל, שרט ואתה מוציא אותו כאילו הוא לא קשור לתמונה? הוא קשור בהחלט!!! מה הוא בהמה??? הרי יש לו זכות בחירה, ואם כן הוא בחר להתנהג ברשעות, ועל זה מגיע לו הכעס והשנאה!
אז האמת שזה שהוא בחר זה נכון, וזה עניין שלו! הוא נמצא בקשר עם הבורא וזה שייך אליו, לי זה לא באמת משנה, הרי את שלי הייתי צריך לקבל, חבל עליו שהוא זה ש"נבחר" להכות אותי, אבל בכל זאת הוא בסה"כ המקל, ולא המכה.
הבדלה פירושה הסתכלות מחודשת... להבין שאני מלא עיוותי חשיבה. רואה אך ורק את מקומי, ולא יכול גם אם ארצה להבין את מקומו. שלב נוסף ועמוק יותר בתהליך הזה הוא ההבנה שלי... מה מונע אותי מלשחרר את הפגיעה הזאת? הרי היא מכאיבה לי... למה אני מתקשה להיפרד ממנה? אולי התרגלתי לכעוס? אולי נוח לי להתמסכן, ואני כבר לא מכיר אותי אחרת? ואולי בכלל אני מפחד לנסות להבין את האחר כי יחד עם ההבנה הזאת יכול מאוד להיות שגם לי היה חלק בזה.
הרבה יותר נוח לי לכעוס על דבר חיצוני, ולקטר ולרטון על כל העולם, זה לפעמים יותר קל מלנסות להסתכל בתוכי. מה מדליק אותי כל כך בסיטואציה הזאת?! הבדלה פירושה לאפשר לעצמנו להתבגר נפשית, לגדול רוחנית ולהבין שהעולם הזה הוא לא מושלם, ואנחנו צריכים ללמוד להכיל אותו. השינוי לא יכול להיות חיצוני, אין לנו שום יכולת לשנות את כל העולם מסביבנו, ולכן הכעס הוא מיותר. לנו נשאר לנסות
לשנות את עצמנו ואת היחס שלנו לעולם.
ועכשיו השלב הסופי - המתקה.
המתקה פירושה להבין שהכל לטובה, וכל זה נועד כדי לגדל אותי. היה פה שיעור שהייתי צריך ללמוד, ואותו אדם היה השליח שלי. עכשיו בזכותו אני אדם גדול יותר, מכיל יותר, מבין יותר. אתם מבינים? זאת הסיבה שבמעשה שהבאנו בהתחלה הוא רשם את הסטירה של חברו על החול... לכאורה למה לרשום בכלל? תעביר אותה, תזרום... לא! אם אני מקבל סטירה אני צריך לרשום את זה, להתייחס, להפנים, כי יש לי מטרה ושיעור. אבל הכתיבה צריכה להיות על החול... ברגע שהשיעור נלמד אז אני צריך לשחרר ולמחוק.
