01 תשרי · 10 דק׳ קריאה ראש השנה ועשרת ימי תשובה פתח
ראש השנה
למענך אלוקים חיים! הרב איתי בן יוסף שליט"א
אנו מבקשים בתפילת ר"ה ועשי"ת זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כותבנו בספר חיים, למענך א' חיים, מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ובספר חיים ברכה ושלום כו', מדוע כל ההזכרות וההדגשים על "חיים"? ובפרט שאין אנו מזכירים איזה סוג חיים יהיו אלו, ורק לבסוף אנו מבקשים חיים טובים, חיים וברכה?
אחז"ל שלשה היו באותה עצה, בלעם יעץ איוב שתק, ויתרו ברח. בלעים שייעץ נהרג בחרב, איוב ששתק נידון בייסורים ויתרו שברח זכה וישבו בניו בלשכת הגזית. שואל הגר"ח שמולביץ -הדבר מפליא עד מאד. בלעם היה צריך להיענש עונש רב ועצום יתר מאיוב, ואלו אנו רואים שבלעם מת בקיצור ימים בלא ייסורים, ואילו איוב מתייסר בייסורים קשים ונוראים עד שמקלל את יומו ומבכה על כך שלא נהפכה לו שלייתו על פניו!
כל השאלה בטעות יסודה והיא נובעת מכך שאיננו מבינים מהי משמעות החיים. נאמר באיכה "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו", ופרש רש"י מה יתרעם האדם על כל הקורות אותו לאחר החסד שנתתי לו חיים! כמוהו כזוכה בפייס המתאונן על שנשברה לו כוס…
האדם צריך לשמוח בחסד הגדול שה' נתן לו חיים יותר מכל דבר אחר המצערו, והייסורים כאין וכאפס לעומת החיים! וא"כ ודאי שעדיף לחיות – ולהתייסר כאיוב, מאשר למות מיד בלא יסורים.
על זה הודה דוד יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני. ומי שאינו חש כן, עליו נאמר "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" לאדם יש את הדבר היקר ביותר בעולם והם החיים, והוא אינו מבין זאת ומלין על צרותיו, ובזה מוכיח שהוא נמשל כבהמה, שאין ערך לחייה.
נמצא שהמתנה הגדולה ביותר שהאדם יכול לקבל היא החיים עצמן, וללא זה, מה יתן לו אם יהיה את כל הכסף שבעולם, והוא אינו בעולם?
על איזה סוג חיים מדובר? האם בכל מצב החיים עדיפים על המיתה? בספר בראשית מופיע דבר פלא...
ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך: ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם: תשובת יעקב תמוהה. הוא נשאל בסה"כ כמה ימי שני חייך, והוא עונה לו בדרשה ארוכה. הוא נשאל כמה ימי שני חייך, והוא עונה ימי שני מגורי כו' מדוע הוא שינה את לשונו?
מסופר על עיר אחת שבית הקברות שם היה מלא מצבות שגיל הנפטרים היה נמוך מאד על מצבה אחת היה חקוק פה נטמן פלוני אלמוני שנפטר לבית עולמו בן עשר שנה וחמישים יום על אחרת היה חקוק בן עשרים שנה ועשרה ימים וכן הלאה. כל מי שנכנס אל בית הקברות היה משתומם לפשר הדבר מדוע נפטרים כאן בני אדם בגיל כה צעיר? הלך אדם אחד לברר את התעלומה המוזרה, אמרו לו כך, במקום הזה נוהגים לציין על המצבות את הימים שבהם הוא חי ולכן מחשבים רק את הימים המנוצלים שהיו לו בחייו, שאר הימים הוא לא חי בהם אלא התבזבזו ומתו…
מבאר המלבי"ם, כי שנות החיים לא יצדקו אלא על השנים שעובד בהם את ה' שהם חיי האדם, לא השנים שחיי חיי הרגש בלבד, שהם חיי בהמה. האדם, שהוא החלק השכלי שלו כמת. הרשעים בחיים קרויים מתים. חיים אלה ניתן לכנותם שנות מגורי, שנים שבהם גרתי בתבל, אך לא חייתי.
פרעה ע"פ חוסר הבנתו קורא לשנים כולם שנות חיים, ושואל כמה שני חייך. אולם יעקב מתקן אותו ואמר ימי שני מגורי היו מאה ושלשים שנה, אולם אם תשאל על ימי שני חיי- אשיבך שהיו הם מעט ורעים ימי שני חיי, שלא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהספיקו להשיג השלימות הנפשי...
מסופר על תלמיד אחד שלא רצה ללמוד ורבו ניסה ללמדו ללא הצלחה מה עשה קרא לילד ואמר אתה לא לומד כי אתה צעיר ונדמה שיש לך עוד הרבה זמן אני אמחיש לך את הימים שעוברים בכל יום שלא תלמד אני אדפוק מסמר בקיר לאחר שעברה שנה קרא הרב לילד והראה לו את כל המסמרים בזבזת שלוש מאות וששים וחמשה יום הילד הבין את המשמעות והחל בוכה מה לעשות איך אפשר לשפר אמר לו הרב מהיום תתחיל ללמוד בכל יום שתלמד אני אוציא מסמר מהקיר לאחר שנה הוא קרא לתלמיד ואמר לו ראה אין יותר מסמרים אבל החורים נשארו מסקנה כל יום שלא לומדים בו ה"חור' נשאר ואי אפשר יותר לסתום אותו...
ישנו ביטוי- להרוג את הזמן. ובאמת זו אמת לאמיתה, זמן שעבר הוא פשוט מת. אין לו קיום נצחי. לפי"ז נבין מדוע אנו מבקשים כותבנו לחיים כו' בברכה העוסקת בשבח, ולא בברכות הבקשה? מפני שכאן מדובר בחיים של "למענך" חיים של קדושה, שהם לרצון השי"ת. שיהיה לה' שבח בהם. איזה פנים יש לנו לבקש חיים בשביל "לעשות חיים"?…
שבת שלום, שנזכה כולנו להיחתם לחיים טובים, למענך אלוקים!
התמונה חושבת שהיא אמיתית…
על מלות הפסוק: ״ואין צור כאלקינו״, אומרת הגמרא במסכת ברכות: ״אין צייר כאלקינו״. הקב״ה הוא הצייר הגדול ביותר בעולם. שבעים פנים לתורה, והסברים רבים לדברי חז״ל אלו. אף אנו נאמר על דרך הדרש: הקב״ה הנו צייר גדול עד כדי כך, שהציור עצמו טועה לחשוב שהוא אמיתי… כדי להבהיר את הדברים נקדים ונביא את הסיפור הבא:
צייר אמן אחד היה ידוע בכל העולם בציוריו הנפלאים. פעם אחת צייר האמן עץ תפוחים גדול, שענפיו עמוסים פרות עסיסיים. הציור היה מושלם כל כך, ונראה אמיתי כל כך, שאנשים שעברו ליד היצירה הושיטו יד כדי לקטוף לעצמם מהתפוחים המפתים. הצייר הזה הטעה את הצופים. הם חשבו שמדובר בעץ אמיתי ובפירות אמיתייים. אך את עצמו לא הטעה הצייר. מאחר שהוא זה שצייר את הציור, ובשל הבנתו הרבה בציור, ידע הצייר שמדובר רק בציור ולא במציאות.
צייר אמן אחר היה, ושמו יצחק בק. את היצירות שלו אפשר לראות עד היום בבית כנסת במאה שערים ליד השטיבלאך. הצייר האמן הזה עמד על סולם, וצייר על התקרה של בית הכנסת על פי דברי המשנה, ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי״. פעם אחת, אחרי שעות של עבודה מאמצת, בקש הצייר לעשות הפסקה קלה. על המכחול נשאר מעט צבע, והצייר ניסה לפתוח את צנצנת הצבע כדי להחזיר את הטיפות המיותרות, אבל המכסה נדבק היטב, והצייר לא הצליח לחלצו.
היה לו חבל על מעט הצבע שנותר, ולכן החליט לצייר עוד ציור קטן. עד היום – לאחר יותר ממאה שנים – אפשר לראות את הציור ההוא. הוא צייר על הקיר מדף קטן. לאחר שסיים, רצה לרדת מהסולם. צנצנת הצבע שבידו הפריעה לו לרדת, והוא הניח אותה על מדף. באותו רגע נשמע קול נפץ עז, והצנצנת נשברה לרסיסים.
מה קרה??? הצייר הטעה את עצמו. הוא חשב שהמדף שצייר זמן מה לפני כן, הוא מדף אמיתי. הרי לנו, שגם הצייר יכול להטעות את עצמו. אבל את התמונה אי אפשר להטעות… התמונה שמצייר הצייר ׳יודעת׳ שהיא תמונה, היא לא חושבת לרגע שהיא אמיתית. זה בנוגע לצייר בשר ודם!
אבל...
הקב״ה הוא צייר כל כך גדול, שהתמונה שצייר חושבת שהיא אמיתית… כלומר, בני אדם חושבים, שהם עושים והם מנוסים והם קובעים… ואינם יודעים, שהם היצירה שיצר אותה היוצר... לאמיתו של דבר, הקב״ה ״הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות…״ "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו"
זה לא אומר שלנו אין שליטה, הקב"ה נתן לנו את האפשרות ובעיקר את המתנה לפעול פה בעולם, לעשות לו דירה בתחתונים, וזה אכן בידנו, אך הם זאת צריך לוודא שלעולם לא נשכח מיהו הנותן לנו את הכח לעשות חיל...
רק להכניס את הרגל
הרבי כתב כך עשרות ומאות פעמים: אותם פנים שמראה האדם למטה – מראים לו מלמעלה. ולכן אם יש יהודי שמתלונן על היחס מלמעלה, עליו לבחון את עצמו קודם כל: האם הוא טיפוס שמכיר טובה? האם הוא זוכר את כל החסדים שראה עד היום? האם הוא מבקש עוד – רק לאחר שהודה מכל הלב על מה שזכה לו עד היום?
אתם מכירים את זה: נשמה עולה למעלה וזוכה לעשות סיבוב בשמים. היא נכנסת לחדר הראשון ורואה מלאכים יושבים על יד מחשבים ומקלידים במרץ. היא שואלת מה עושים כאן? ונענית שכאן החדר שמקבל את הבקשות של בני האדם מהאלוקים ומעביר אותם ישירות לרבש"ע.
הנשמה המשיכה במסעה וראתה עוד חדר. הפעם מלאכים ישבו על יד מחשבים ולא עשו כלום. "כאן החדר שמקבל את מכתבי התודה מלמטה אחרי שבוצעו הבקשות של בני האדם…"
בדרך דומה, ראיתי פעם פנינה נפלאה שמכניסה אותנו ישר אל החגים שבפתח: בעוד ימים ספורים ניכנס אל ימי הסגולה של עשרת ימי תשובה ונוסיף בתפילות שמונה עשרה, כמה בקשות לכתיבה וחתימה טובה. בתחילת התפילה נבקש: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים" ואחר כך בסוף שמונה עשרה: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", ו"ובספר חיים ברכה ושלום, פרנסה טובה וכו'".
כאן עולה תמיהה חזקה: איך התרחש הזינוק בין הבקשה הראשונה לאחרונות? איך זה שבתחילת התפילה היינו צנועים וביקשנו את המינימום והנה בסוף התפילה מבקשים מקסימום? הבקשה הראשונה הייתה בסך הכול "זכרנו לחיים". כל צורת חיים שהיא ובלבד לחיות. בעושר, בעוני, בבריאות, חס ושלום פחות, אבל העיקר להיות כאן וליהנות מהנכדים ולקיים עוד מצווה. והנה מתקרבים לסיום התפילה ופתאום מקבלים ביטחון עצמי: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". לא סתם חיים, אלא חיים טובים ומענגים. ובבקשה הבאה משתפכים לאורך ולרוחב: "ובספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, ישועה ונחמה, וגזרות טובות, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל". אבל רגע, מאיפה הביטחון העצמי להגיש חשבון כזה?
הטור עונה בפשטות: "ישראל יודעים לרצות את בוראם". כלומר, אנו פענחנו את אמנות הריצוי ויודעים איך להגיש נכון את הבקשות שלנו. בתחילה צריכים לדחוף רגל ואם לא זרקו אותנו, אפשר להידחף יותר… הטור מדמה זאת להלך עני שעובר בעיר ורוצה לקבל ארוחת ערב ממשפחה נדיבה. עושה העני דבר כזה: הוא מקיש בדלת ומבקש כוס מים. האישה הרחומה נותנת לו כמובן כוס מים. ואז הוא דוחף רגל פנימה ומבקש מעט בצל לחזק את רוחו המעולפת. כשהוא מקבל פרוסת בצל, שואל אם יוכל לקבל פרוסת לחם כדי למתק את הבצל… וככה סוחט ארוחה שלמה…
ובכל זאת השאלה נשאלת: הרי עומדים לפני מלך מלכי המלכים ולא לפני פקיד זוטר בעירייה שאפשר לפתות אותו, ומהיכן האומץ להתרחב בסוף התפילה ולא להפסיק לבקש?
התשובה נפלאה: מה שקרה בין תחילת התפילה לסופה הוא שאנחנו השתנינו. אנחנו החלפנו את סגנון התפילה שלנו. בעוד שרוב תפילת שמונה עשרה היא תפילת בקשות לקבל עוד, הברכות האחרונות הן הודאה על מה שכבר קיבלנו. בעוד שבברכות הראשונות מבקשים מה שחסר, חכמה, תשובה, רפואה ופרנסה, בסוף התפילה הופכים את הסגנון ועוברים להודות על מה שכבר קיבלנו: "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה"א… על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". אנו מכירים בכך שהחיים מלאי פלאות ויש כל כך הרבה על מה להודות.
ואם אדם מודה על מה שכבר יש לו – הוא זכאי לבקש בהרחבה גדולה. לכן בברכת "מודים אנחנו לך" ובברכה שאחריה, מעשירים ומרחיבים את הבקשה ל"חיים טובים" ו"בספר חיים ברכה ושלום וכו'".
שנה טובה ומתוקה
שאלו פעם את הרבי מלובביץ׳ מדוע הוא מקפיד לברך את אלפי האנשים שעוברים על פניו בערב ראש השנה בברכה 'שנה טובה ומתוקה ' ולא מסתפק בלברך ' שנה טובה '? הרבי חייך וענה: (עיבוד לשוני חופשי) למעשה הברכה שנה טובה היא מיותרת. הרי ברור שתהיה שנה טובה. לא יכול להיות אחרת. אין רע יורד מלמעלה.
כל מה שקורה לאדם זה לטובה. תמיד. גם אם לא מבינים את זה. רק מה, לא תמיד הטוב הזה גלוי ומורגש. לפעמים הוא מובן רק אחרי שנים רבות. מנהג ישראל לברך איש את רעהו בברכת שנה טובה ומתוקה כדי שהשנה לא תהיה רק טובה (היא במילא תהיה טובה) אלא כדי שהיא תהיה גם מתוקה!
מתיקות זה משהו שחווים בחושים. אני מקפיד לאחל לאנשים שגם יחוו את הטוב הזה, אמר הרבי. שירגישו שהכל טוב ומתוק. שלא יצטרכו רק להאמין שהכל לטובה, אלא שממש ירגישו זאת בחושים, בדיוק כמו שטועמים משהו מתוק ומרגישים זאת מייד.
תקיעת השופר בראש השנה היא זאת שפותחת את הפתח ומורידה כל שנה אור חדש לעולם, את השפע לכל אחד ואחד מאיתנו ואנחנו מתפללים ומברכים איש את רעהו שהשפע הזה ירד כטוב גלוי ומורגש בחושים...