קול דממה דקה הרב איתי בן יוסף שליט״א
– היה זה בימי דעיכתו של גטו ורשה. בני משפחת אלבאום – ישראל, חיה ובתם היחידה, תמר התחבאו בבונקר. שם הם היו בטוחים יחסית, אך כעת התעוררה בעיה, שכן הם רוקנו את מאגר
המזון הזעום שהיה להם. מישהו ייאלץ לצאת לרחובות ולנסות להשיג קצת לחם כדי להציל את המשפחה.
האפשרות ההגיונית היחידה הייתה תמרל'ה. היה הרבה פחות סיכוי שהחיות הנאציות יבחינו בילדה קטנה מאשר במבוגר. מוקדם בבוקר, לפני עלות השחר, תמרל'ה זחלה החוצה כדי להתחיל בחיפוש אחר מזון לעצמה ולהוריה.
אבוי, להוריה לא הייתה דרך לדעת כי באותו בוקר הגרמנים יערכו את אחד החיפושים המפורסמים שלהם.
הדקות והשעות נקפו לאטן, וישראל וחיה הרגישו כאילו השמים עומדים ליפול על ראשיהם. תמרל'ה הקטנה והיקרה הייתה האור היחיד בחושך המעיק של חייהם. אהבתם העזה אליה הייתה הדבר היחיד שנתן להם עוז וכוח להמשיך, וכעת היה עליהם להתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת, שהיא הייתה בין הנשמות הנטושות שכונסו ל״אומשלאגפלאץ״והוחזקו תחת איומי הרובים הגרמניים.
בנחישות נועזת, הם חמקו החוצה ממקום המסתור שלהם.
ואז הגה ישראל רעיון. הוא זכר שמכר שלו בשם פרלשטיין היה חבר במשטרה היהודית של הגטו. הוא אפילו הכיר את בתם ולפעמים גילה אליה חיבה. אולי ה״קאפו״הזה יוכל להיעשות למציל ילדתם, כך קיוו. הם היו כה נרגשים שהם רצו לעבור דרך קירותיהם של כל המבנים שבדרך עד שיגיעו למשכנו של פרלשטיין!
כשהשיב פרלשטיין לדפיקה הנואשת בדלת, הם שפכו לפניו במהרה את סיפורה הטראגי של תפיסתה של תמר, והסיפור מאוד נגע ללבו. במשך רגעים מספר שררה דממה כבדה בחדר שבו דברו הם יכלו לראות כי השוטר מייגע את מוחו לנסות למצוא תכנית להצלת בתם הקטנה, תמרל'ה.
לפתע פתאום אורו עיניו של פרלשטיין. הוא הוריד את כובע השוטרים מראשו, הוציא מכיסו את תעודת הזהות שלו מטעם המשטרה. ותחב את שניהם לתוך ידו של ישראל אלבאום הנדהם.
קח את אלה ורוץ לאומשלאגפלאץ. רוץ״! הוא הדגיש״. לפני שמאוחר מדי. אמור לשוטרים שם״שבתך נמצאת בין הנתפסים, והם יעזרו לך לשחרר אותה ולקחת אותה משם. יש בינינו חוק לא״. כתוב – לא חוטפים ילדים של שוטרים
פרלשטיין הבין היטב שבמעשה זה הוא מסכן את חייו שלו. אך פניהם המתחננות של בני הזוג המבועתים הניעוהו להציע את הסיכוי העלוב הזה, על אף הסיכון שנטל על עצמו.
ישראל בהה בפרלשטיין כאילו היה חלום תעתועים. לבו החל לפעום בקרבו בתקווה. אשתו החלה להתייפח בציפייה, וגם עיניו שלו מלאו דמעות. האם באמת יתכן שתוך זמן קצר תשוב אליהם תמרל'ה שלהם? הם ניסו להביע את תודתם בפני פרלשטיין, אך המלים נתקעו בגרונם. מכל מקום, הוא עצר בעדם מהר, בהתעקשו שאין יותר זמן לדבר וכי עליהם למהר.
ישראל חבש את כובע השוטרים ותחב את המסמך בכיסו. הוא היה בדרכו אל מחוץ לדלת כששמע את פרלשטיין קורא בשמו. הוא הפנה את ראשו לאחור והקאפו אמר לו״, רק רגע. שכחתי דבר אחד. השעה כבר מאוחרת כל כך. זה אומר שכבר ספרו את הנאספים על האומשלאגפלאץ. לכן תצטרך לתפוס ילד אחד בדרכך להחליף את בתך, כדי שלגרמנים תהיה״. המכסה שלהם ולא יבחינו כי קרה משהו
הדברים הלא צפויים הכו בישראל כגרזן. ידיו נפלו לשני צידיו וכתפיו שחו. הוא קפא על עומדו בדלת הכניסה כאילו אחזו שיתוק. לבסוף הסתובב לאטו ופנה אל אשתו ואל השוטר. ביד רועדת הסיר מראשו את כובע השוטרים והוציא מכיסו את מסמכי הזיהוי, והניחם בזהירות על השולחן. הוא אחז בכסא הסמך אליו וצנח לאט לתוכו.
פניו היו לבנים, חסרי דם. התקווה שבלבו נכתשה לכדי ייאוש איום. הוא חש כי המעבר החריף מקיצוניות אחת לשנייה מאיים על שפיותו. הוא החל לבכות. בין יפחותיו הוא צווח״, בתי היקרה, בתי היקרה – לא! לה, לא אוכל. אסור לי, בתי. רק אותם מותר לי להקריב. לא אף אחד אחר. רק״... את שלי. רק את שלי
במעשה הזה יש התלבטות עצומה... האהבה שלי, הרצונות שלי, אל מול פגיעה ביהודי אחר, ובעצם פגיעה ברצון הבורא. איזה גדלות של יהודי שמעדיף לחוות את כאבו שלו, ולא לצער מישהו אחר. עד כדי כך!??? מהיכן היה לו את הכוח והאצילות לנהוג כך?
בפרשת השבוע (ויקרא פרקים ט - יא) מתואר אירוע טראגי. ברגע החנוכה הסופית של המשכן, מתו שניים מבניו של אהרן. פרשת השבוע מתארת כיצד משה ניחם את אהרן, וכיצד אהרן הגיב למאורע״: וידום אהרן״(ויקרא י, ג).
יש בכך התבטלות אדירה לרצון ה', מעל הרצון הפרטי שלי.
אנחנו כבר מעל חצי שנה מאז אותה מתקפה איומה ביום שמחת תורה, שבה נרצחו ונטבחו מיליוני יהודים, רק על עצם היותם יהודים.
במהלך החיים מתרחשים אירועים מחרידים ומזעזעים. חלקם קרובים אלינו וקשורים לאנשים שאנו מכירים. אולם התורה מלמדת אותנו כיצד להגיב לטרגדיות, תוך שהיא מספרת על אירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים ועל תגובות שיש בהן נצחיות לדורנו.
לכאורה למה אהרן שותק? הרי היה יותר נכון להודות ולברך את ה'. השתיקה מתפרשת כאי יכולת להגיב, ולא כקבלה מוחלטת את הדין בשמחה!? אלא שבאמת יש מעלה של שתיקה שהיא גבוהה יותר מכל דיבור או הודאה...
אתם מכירים את זה שמישהו עשה לכם טובה גדולה, או קנה לכם מתנה גדולה מאוד שלא ציפיתם לה? מיד אנו אומרים... אויי אין לנו מילים,! לפעמים השתיקה היא הדבר הגבוה ביותר, ״! ועל כך נאמר״לך דומיה תהילה
האבות שלנו נתנו לנו את הכוח להתמודד עם כל ניסיונות החיים, ולקבלם בגבורה ואהבה... דברי התורה מוקדשים לע״נ כל אותם הרוגי מלכות שנעקדו על עצם היותם יהודים... שבת שלום.
רצוא ושוב של נדב ואביהוא
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם; ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'.
בפשטות, נדב ואביהוא התכוונו להקטיר את הקטרת על המזבח הפנימי בתוך הבית. ולכן הביאו גחל בוער והבעירו את אש המזבח. אולם, המעשה הזה היה טעות, כיון שהאש של אותו יום בערה על המזבח בפעם הראשונה, ולכן הייתה צריכה לבוא מלמעלה כדי לבטא באופן ברור את הנס, ולא מאש של הדיוט. וכיון שכך, הם נענשו ומתו.
אז מה היה שם? תכף נבין...
לרבי עקיבא הייתה בת אהובה, וכשהגיע זמנה להתחתן, הוא חיפש לה את הבחור הכי מוצלח בישיבה. הוא שם עיניו על ה'מתמיד'של בית המדרש, בן עזאי, שלא הפסיק ללמוד לרגע. הם ערכו מסיבת אירוסין מכובדת כיאה לביתו של גדול הדור, וההתרגשות הייתה גדולה. אבל אחרי כמה ימים, החתן הטרי ניגש לכלה, השפיל את העינים וביקש לבטל את ההסכם ביניהם'. חשקה'. נפשי בתורה ואינני מסוגל להתחייב למסגרת של חיי משפחה
הכלה ההמומה הסכימה לבקשתו, והגמרא מסכמת את הסיפור באמירה״: רחל בתר רחל אזלה״. כלומר: המזל של הבת, הולך אחרי המזל של האמא, שגם היא נפרדה מבעלה, רבי עקיבא, לשנים ארוכות…
יש אנשים שפשוט לא מתאימים לעולם הזה. הם לא מתחתנים – לא כי הם רוצים חיים קלים, אלא – כי הם צמאים לברוח מכאן.! הם מתפללים במשך שעות ארוכות, לומדים עד אמצע הלילה ובסופי שבוע אומרים״לחיים״עד כלות הנפש. הנשמה שלהם מדי גבוהה בשביל העיסוק השפל בחיי החומר והם צמאים להשתחרר ולדבוק באלוקות.
ואכן, בן עזאי הצליח בסופו של דבר להגשים את ה'חלום'שלו: ידוע הסיפור על ארבע התנאים שנכנסו ללמוד את פרד״ס התורה, ובן עזאי״הציץ ומת״. כלומר, הנשמה שלו נסחפה בלהט הקדושה ופרחה מן הגוף.
וזה בדיוק היה הסיפור של נדב ואביהוא: הם היו זוג נערים עם נשמה לוהטת, ש״צמאה נפשם לאלקים לאל חי״. ביום הקמת המשכן, כאשר השכינה ירדה על המזבח בפעם הראשונה, הם לא ידעו את נפשם מרוב אושר ופרצו ב'אקסטזה'רוחנית.
כעת נוכל להבין אחרת לגמרי את כל ה'חטאים'המתוארים קודם: הם שאפו בכל ליבם לדבוק באלוקות, ולכן הבעירו את אש הקטורת ושאפו את ריחה המשכר. הם לא הסתפקו בזה אלא הוסיפו ושתו יין, כיון שזו הדרך לחוות חוויה רוחנית דקה. ומאותה סיבה בדיוק, לא נשאו נשים ולא הקימו משפחה, כיון שהם צמאו לעשות את הדבר ההפוך בדיוק – להתנתק מהפתילה ולדבוק באלוקות.
אולם לפי זה, מה היה החטא של בני אהרן? למה יצאה אש מלמעלה ואכלה אותם?
הנה סיפור מקסים... פרופסור וולוול גרין היה כוכב בשמי המדע בארצות הברית. הוא התמחה בחקר מחלות וחיידקים (אפידמיולוגיה), ונטל חלק במחקרים של נאס״א אודות השפעת החיים בחלל על האדם. בשנות השישים הוא הכיר את שליח חב״ד במיניסוטה, הרב משה פלר ועשה צעדים ראשונים ביהדות.
יום אחד הוא מקבל טלפון מהרב פלר״. אני יודע שאתה אמור לטוס בקרוב לחו״ל ויש לי בקשה קטנה. אני מעוניין שתזמין מנה כשירה לטיסה״. גרין התפלא על הבקשה. הוא לא שמר כשרות והמטבח אצלו בבית היה טרף, אך הרב פלר המשיך והסביר את עצמו״: אתה אדם מכובד, וחשוב לי שיכתבו בעיתונים שהנך מתעניין ביהדות״. גרין לא התחבר לענין, אבל הסכים לעשות זאת בתור טובה לרב.
ההמראה הסתיימה והדיילות החלו לחלק את האוכל, וגרין המתין למנה הכשירה שלו. חלף זמן והיא לא הגיעה. הוא היה רעב ופנה לדיילת בקול״: שמי פרופסור גרין ואני ממתין למנה הכשירה שלי״. הדיילת דיברה עם מי שצריך, אך שבה והתנצלה שחלה טעות בהזמנה ואין מנה כשירה על הטיסה.
מסביבו, הריחו העופות עם הרטבים והוא חש זעם. הוא כעס על חברת התעופה, על עצמו, על הרב ששיטה בו וגם על אלקים, שהיה אמור לדאוג לאלה שרוצים לעזור לו… אחרי כמה שעות, המטוס נחת לחניית ביניים קצרה בשיקגו. גרין הזועם ניגש אל הטלפון, התקשר לרב פלר ושאג: תשמע כבוד הרב, מול העיניים עומד דוכן למכירת נקניקיות. אני הולך לאכול עכשיו שלוש מהן״״. וזה יהיה לכבודך
הרב שתק רגע, ואז אמר כך״: וולוול, אתה זוכר את הדיון בהתוועדות בשבת? התווכחנו מה הרגע שעושה אדם ליהודי: אחד אמר שיהודי הוא מי שחושב על אלקים שלוש דקות לפני התפלה. השני אמר שיהודי הוא מי שאומר פלפול מרתק בתלמוד, והשלישי אמר שיהודי הוא מי שאומר לחיים בסעודת פורים עד כלות הנפש.
וולוול, שלושתם טעו. אני רוצה לומר לך מהו באמת יהודי: יהודי הוא מי שבוער מרעב ורואה מול העיניים נקניקייה נוטפת שומן – והוא לא אוכל אותה. יהודי הוא מי שעולה על הטיסה רעב – כי״. כך ציווה אלקים
זה היה יותר מדי בשביל הפרופסור המכובד״. תשמע כבוד הרב, עד עכשיו חשבתי שאתה משוגע, – עכשיו אני בטוח בכך״… הוא נעמד בדוכן והתכוון לבקש שישימו גם חרדל ובצל על הנקניקייה אבל המלים לא יצאו לו מהפה. הוא הלך הצידה, ונרדם על הספסל עד הטיסה הבאה.
מה הדבר שמייחד את העולם שלנו על פני העולמות העליונים? תורה – יש גם למעלה. תפילה – גם יש למעלה. אפילו״לחיים״כנראה יש למעלה ויותר איכותי משלנו… הדבר היחיד שאין בעולם האצילות ויש בעולם שלנו הוא – נקניקייה…
וזה האתגר של החיים: לא לברוח מהגוף, אלא לחנך אותו. לשנות את הגוף, עד שיהנה בעצמו״, מחוויה קדושה. אז כמובן, צריכים ללמוד ולהתפלל ולומר לחיים, אבל זה הכל ה״רצוא והתכלית היא, לקחת את כל ההתעוררות הזו ול״שוב״איתה אל החיים (מתוך שיחתו של רבי שניאור אשכנזי שליט״א)
הורים של פעם בחיים ענבל עידן
הרגע שבו הבנתי שאמא שלי שונה מכל האימהות בעולם היה חד כברק, כמטאור שחדר לאטמוספרת חיי, כותש בה מכתש ענק, שלעולם לא יתאחה. עליתי לכיתה א', כולי נרגשת, מלאת ציפייה מהולה בחשש. על גבי ילקוט חדש, נוצץ ועדכני. אמא הייתה לחוצה מאוד לקנות לי את הילקוט, שהכל יהיה מסודר ומאורגן.
כבר בפסח היא התחילה לארגן את העניינים, ואם לא סבתא שניסתה למשוך אותה עוד קצת בכל פעם, היה לי ילקוט כבר בליל הסדר. אמא הייתה״על קוצים״, וכבר ביום האחרון שלי בגן היא חיכתה לי למטה כדי ללכת לחנות הגדולה. היא המתינה לסבתא שתצטרף, כי״אי אפשר בלעדיה״. לי, כילדה, הכל היה נראה עדיין טבעי. סבתא הייתה האדם הקרוב אלי, אחרי הורי, ואולי קצת לפניהם. היא הייתה הדמות שבעצם ניהלה את העניינים בבית מאחורי הקלעים.
צעדתי כשידי ביד אמא שהלכה בצעדי ריקוד כמעט, כולה נרגשת, לא פחות ממני, ובעצם, הרבה יותר ממני. ממש בכניסה לשער בית הספר, ראיתי אותן. שלוש בנות עם תלבושת בית הספר, שלא היו מהשכונה, מצחקקות. הסתכלתי עליהן. הן הצביעו על אמא שלי״. תראו אותה, איזו מוזרה היא נראית״... אז הבנתי לראשונה, שאמא. שלי. שונה. אז גם הבנתי כמה אכזריות יש בטבע האנושי.
שלום כיתה א'״קיבל משמעות כפולה בשבילי. יש כיתה א'בבית הספר, ויש כיתה א'בבית ספר״של החיים. בזה האחרון, לא בחרתי לעלות כיתה. בנוהג העולם שההורים מגדלים את הילדים. אצלי הנוהג השתבש. אני גידלתי את הורי.
או כך לפחות חשבתי ברוב שנות חיי, הצעירים והבוגרים גם יחד. לאמא היה פיגור גבולי, ואבא היה על הרצף האוטיסטי. בגבולות השכונה והמכרים, זה היה עוד איכשהוא נסבל, כי כולם עזרו והבינו. אף אחד לא צחק או לעג, להפך, זה היה טבעי. והייתה סבתא, אמא של אמא, שעשתה כל
שביכולתה כדי שתהיה לי ילדות שמחה ומשוחררת מכל עול. היא גרה לידינו, והייתה נוכחת רוב היום.
אבל סבתא התבגרה, והעול הועבר אט אט אלי, כבת יחידה. אם זה להסביר לאמא את המכתב שוועד הבית כתב, כן, החוכמולוג הזה, שרשם מגילה עם סעיפים ותת סעיפים... להסביר שוב ושוב את המתכון ובסוף לגלות שהיא עשתה בדיוק הפוך, או להצטרף לשיחה של אבא עם הפקידה מחברת החשמל, ולהתנצל בשמו על חוסר נימוס ודיבור בוטה, רק כי הוא לא יודע איך מנסחים את זה אחרת.
או למרוח חיוך ענק ומפייס לאדם חדש שזו לו הפעם הראשונה שבה בא במגע עם אבא, והוא לא ממש מבין איך האדם הנורמטיבי שמולו מתנהג כמו ילד קטן שלא לימדו אותו כללים בסיסיים בחברת אנוש.
כך או כך, אלו היו חיי. ועזרתי להם ככל יכולתי. בעיקר כי ברירה אחרת לא הייתה. אבל בפנים – הייתי ממורמרת, אכולה, כועסת על כל העולם. מחוץ לשכונה או באירועים של הסמינר התביישתי באמא מאוד. עשיתי הכל כולל הכל כדי שהיא לא תהיה נוכחת, שאף אחת לא תדע, תראה, תבין. ואמא הרגישה את זה, בתמימותה היא ניסתה שוב ושוב להיות נוכחת יותר, בקשה את חברתי, אבל אני לא נעניתי. הפחד מהלעג היה גדול עלי, רציתי להיות כמו כולן, נורמטיבית.
העלמתי ממנה מפגשים, אסיפות הורים וכל מה שיכול לגלות אותה לחברותי. היא הייתה סוד כמוס. ואמא הייתה כולה לב ונשמה טהורה וטובה. מעולם לא כעסה עלי באמת, תמיד ראתה רק את הטוב בכל אחד, ובי במיוחד. גם הזוגיות שלהם הייתה מדהימה. הכל בה ישיר, מחוספס ואמיתי כל כך. הכל היה טוב, ואם יש בעיה – אומרים וזהו. בלי פוליטיקה ופרשנות.
אמא אהבה לעזור לכולם. כל יולדת זכתה לביקור ממנה, לבית נקי שהשאירה אחריה. עשתה כל מה שיכלה כדי לתת לשני. בעיקר כאשר סבתא הזדקנה והפכה לסיעודית, זה היה הכי טבעי שאמא תיקח אותה אלינו הביתה. ההתמסרות המוחלטת שלה לסבתא הייתה מעוררת התפעלות על גבול הדמעות. כיבוד הורים של ממש. גם כשהאחים והאחיות שלה לא באמת העריכו את מה שהיא עשתה, והיו תלונות, אמא מחלה בלב שלם, האכילה את כולנו בכפות של זכות. כל זה עד ליומה האחרון של סבתא. אמא הייתה צמודה אליה, נותנת את נשמתה.
אבל את כל היופי הזה פחות רציתי לראות. החברה והתגובות היו חזקים ממני בהרבה. באזור שלנו גרה הרבנית, אשתו של הרבי. אמא אהבה מאוד ללכת אליה, להתברך ולקבל ממנה עידוד. בכל הזדמנות היא לקחה אותי אליה לברכה, ובכל פעם שאמא בקשה ברכה בשבילה, הרבנית אמרה לה״: תברכי אותי את, יש לך נשמה גבוהה״. בכל פעם ששמעתי את זה הייתי מתכווצת, יודעת מה היחס שלי אל הנשמה הגבוהה הזו. נעים זה לא היה.
לא יודעת להצביע על היום שבו זה קרה, אבל אט אט התחלתי לראות נשים שמגיעות אלינו הביתה, יושבות עם אמא במטבח. אחרי שהיו הולכות, אמא הייתה מספרת שהרבנית שלחה אותן אליה שתברך אותן. אמא לא באמת הבינה למה הרבנית שולחת אליה, אבל אם היא שולחת - מה אכפת לה לברך? זה נתן לה כל כך הרבה חיות ואושר.
כמה שחששתי מהסוד ששמו״ההורים שלי״, ידעתי שבשידוכים הוא יצא מהבקבוק, עם ניחוח ופרשנויות רבות ומגוונות. ואכן, היה נראה שצדקתי. בעוד רוב חברותי מתחתנות, אצלי הכל דשדש. אמא הדליקה נרות, התפללה בכל קברי הצדיקים אליהם יצאה הסעה מהשכונה... אבל עדיין, השידוך לא בא... נחשבתי לבת ממשפחה״נעבאך״, שיערתי את גודל הלשונות המתגלגלות, והוצפתי שוב ושוב בכעס על עצמי, על הלשונות הרעות ששום שיניים לא עוצרות אותן, ובעיקר על אבא ואמא שחייבים לעשות לי את זה שוב ושוב...
באחד מהימים תפסה אותי הרבנית לשיחה. לראשונה דברתי איתה גלוי על המפלצת שמקננת בנשמתי, על היחס שלי לאמא, על הבושה. הרבנית הקשיבה ועודדה, ובסוף היא אמרה לי״: יש לך אמא גדולה. בזכותה את תזכי לחתן טוב״. יצאתי ממנה מחוזקת, חוזרת אל השטח ואל אתגרי ההתמודדות, מנסה לצלוח את הים, מתפללת לקריעתו.
הייתה לי חברה וידידת נפש, שהייתה גדולה ממני במספר שנים והתחתנה. גם לה הייתה התמודדות בחיים, ואולי בשל כך ערוצי התקשורת בינינו נפתחו זו לזו, והחברות שלנו קבלה ממדים של עומק וחוסן מדהים. חברה לחיים, כמו שאומרים. אבל מיום חתונתה - שערי האושר כמו נחסמו בפניה, ופרי בטן בושש מלהגיע. נראה היה שהכל ננעל, ואין תקווה. ואז היא התקשרה אלי עם בקשה מוזרה מאוד. היא רוצה ברכה מאמא. חשבתי שהעולם מתמוטט עלי. עד עכשיו ראיתי זאת כמיסטיקה, משהו לא ברור, לא באמת האמנתי לזה.
אבל עכשיו היא, הבן אדם הכי ריאלי, הכי הגיוני ורציונלי, מבקשת ממני דבר כזה? שהיא תגיע למצב כזה? המצב ממש קשה, אם ככה... אבל היא לא נרתעה, עמדה על שלה, ואני, בחוסר אונים משווע, באתי לאמא שלי, שואלת עבורה.
ואמא? היא זרחה מאושר, כולה אור ושמחה״, בטח, שתבוא עכשיו, עכשיו״... והיא באה. ואני ברחתי לחדר, לא קשורה לאירוע. שומעת אותן צוחקות ומשוחחות. אמא ניסתה לקרוא לי שוב ושוב. התחמקתי.
לא אלאה מדי, כי שנה אחר כך חברתי ילדה תאומים. ובברית היא לא גמרה לספר לכולם שהברכה של אמא שלי עשתה בלגן בשמים. אבל כאן לא נגמר הסיפור. בברית פגשתי קרובת משפחה של חברתי, דודה של בעלה. היא הבחינה בי. בסופו של דבר, חודש וחצי אחרי הברית הייתי מאורסת עם הבן שלה.
זכיתי באמת.
בחור מעולה, ממשפחה נורמטיבית עם כל המעלות, אחד שיכולתי רק לחלום עליו.
ולחשוב שכל זה הגיע רק בזכות אמא...
אבל עד שהגיע השכל סופסוף, והבנתי את הערך הגלום בהורי, את הזכות והיופי שיש בהם, בתמימות שלהם – הגיע הרכב שטרף את הקלפים ושלח את אמא שלי לגן עדן האמיתי שחיכה לה.
אמא היקרה גילתה פרח שצומח באחד החרכים בשולי המדרכה, היא התכופפה אליו, רכונה, כולה מוקסמת, כך ישבה מספר דקות, לא שומעת את התרעות הרוורס של רכב ההסעות שניסה לחנות שם. מנותקת. כך נקטפה בדמי ימיה, פרח מוגן שלי.
אז בכיתי את חיי. את ההפסד הצורב, רק אז התחלתי להבין מה היה לי ביד. מאז גם אני סובבת סביב אבא שלי. דואגת. מחפה. עושה הכל כדי שהקשר יישאר. גם כשהוא לא ממש מראה נכונות. כי יש רק זוג הורים אחד, והזכות להיות איתם מסתיימת יום אחד. תשמרו עליהם. תעריכו אותם.
טוב ללכת לבית אבות מללכת לבית מלון
לפני כעשרים שנים נסע רב חבדניק צעיר מקנדה לניו יורק נסיעת לילה אחרי חתונה ואחרי כמה שעות נהיגה הרגיש שהוא מאוד עייף וחייב לעצור לנוח, ירד מהכביש המהיר ביציאה הראשונה והחל לחפש מלון אבל הוא נוסע ונוסע ואין שום מלון באופק, רק אחרי כחצי שעה נסיעה מצא״... סוף סוף שלט״מוטל
הוא נכנס לקבלה, יושבת שם פקידה חצי ישנה ואומרת לו אני מצטערת אין לנו חדרים פנויים, הבחור אומר לה תגידי לי היכן יש מלון נוסף כי אני ממש לא מסוגל לנהוג יותר ואני חייב לישון כמה שעות, היא עונה לו״האמת היא שבכל האזור אין שום מלונות אבל יש כאן בית אבות כמה קילומטר מכאן ששם כשיש חדר הם משכירים״הרב הצעיר מגיע לאותו בית אבות והבחור הנחמד בקבלה אומר לו שיש בדיוק חדר שהתפנה באותו יום ונותן לו מפתח, החבדניק מעדיף לא לחשוב מה זה חדר שהתפנה בבית אבות ופשוט הולך לישון כמה שעות,
בבוקר הוא מתפלל ולפני צאתו לדרך הוא חושב לעצמו״, אם הגעתי עד לכאן בהשגחה פרטית כנראה שיש לי כאן שליחות״הוא חוזר פנימה ושואל את הפקיד״אם יש כאן יהודים״? והפקיד אומר לו״מעניין שאתה שואל כי היה לנו כאן רק יהודי אחד שהיה גר בחדר שישנת בו והוא נפטר״אתמול, אנחנו עכשיו מחכים לכומר שיבוא לקחת אותו לקבורה
הרב הצעיר אומר לו״בטח אתה מתכוון שאתם מחכים לרב״? והפקיד אומר לו לא אנחנו מחכים לכומר כמו לכולם, התחיל הרב להסביר לו את חשיבות הקבורה היהודית ובשלב מסויים הפקיד אומר לו״אתה יודע מה? אתה רב? אקח את הפרטים שלך, אוציא לך תעודת פטירה ותיקח איתך את הנפטר, החבדניק שלנו נדהם לרגע מהרעיון אבל כשהתעשת הבין שלצורך זה נשלח לשם ומיד הסכים ואחרי כחצי שעה יצא לדרך עם מטען קצת חריג…
נסע מיד לקהילה היהודית הקרובה והחל להסביר למזכיר הקהילה את העניין, אך המזכיר אמר לו״הרב לא כאן תחזור מחר״, כשראה שלא מכאן תבוא הישועה נסע לעוד קהילה ושם סיפר לרב את גודל העניין ושניהם מתפעלים איך הגיע בדיוק בזמן להביא יהודי לקבורה יהודית, הרב מספר לו שבבית הקברות שלהם יש חלקה מיוחדת שמישהו תרם עבור יהודים גלמודים ובודדים שיוכלו להיקבר שם ללא תשלום...
שני הרבנים הולכים להכין את הנפטר לטהרה ופתאום רב הקהילה צועק״זה לא יאומן, היהודי הזה היה חבר בקהילה שלנו, לפני כחמש שנים הוא נעלם וכולנו חיפשנו אותו בעזרת המשטרה אך לא מצאנו אותו ותראו באיזו השגחה פרטית הוא חזר להיקבר בדיוק כאן בבית הקברות הקהילתי שלנו, אך מה שיותר מדהים זה שחמש שנים לפני שהוא נעלם היהודי הזה הוא זה שתרם את החלקה המיוחדת לאנשים גלמודים כאן בבית הקברות, השגחה פרטית!
בפרשת השבוע התורה מונה את העופות הטמאים ואחד העופות שמוזכר הוא ה״שלך״רש״י מסביר ששלך הוא עוף שצולל למעמקי הים ושולה משם דגים למזונו. מסופר בגמרא שכשרבי
יוחנן היה רואה את השלך היה אומר את הפסוק״משפטיך תהום רבה״שגם במעמקי הים הקב״ה מחליט איזה דג צריך למות ואז מגיע השלך ושולה אותו מהים.
בעל התניא מביא את המאמר הזה כהוכחה לכך שהקב״ה משגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה.
הלימוד שלומדים על השגחה פרטית דווקא מהשלך הוא מדויק כי הרי העולם שלנו הוא עולם שעל פניו לא רואים בו את יד השם המכוונת ומשגיחה והכל נראה כאילו נתון רק לחוקי הטבע אבל בתורת החסידות כתוב שטבע זה גם מלשון טביעה כמו הדברים שטובעים בים ולא רואים אותם למרות שהחפץ קיים שם בשלימותו כך גם הטבע מטביע את ההשגחה האלוקית למרות שהיא נמצאת כאן בשלימותה.
השלך מלמד אותנו שכמו שכשמסתכלים על פני הים לא רואים כלל מה שיש בפנים אבל בהשגחה פרטית הוא יודע מה עליו לעשות, צולל פנימה ושולה את הדג המסויים שהגיע זמנו להיאכל, כך גם כשאנחנו מסתכלים על העולם נראה כאילו הכל טבעי אבל אם נצלול ונסתכל קצת יותר פנימה נראה את ההשגחה הפרטית שמנהלת ומתכננת כל פרט על הצד הטוב ביותר.
יהי רצון שנצליח למקד את מבטינו פנימה ולראות את האלוקות שנמצאת בכל דבר בבריאה, בראייה כזו נצליח להיות בשמחה גם במצב המיוחד בו אנו נמצאים בימים אלו ולדעת שאין רע יורד מלמעלה ובקרוב ממש נזכה לעולם של גאולה שבה יראו כולם את ההשגחה האלוקית בצורה היפה והברורה ביותר בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש (מרכז ניו יורק)
עד שהפאזל יושלם
כתוב בפרשת השבוע כאשר נסתלקו שני בני אהרן אחרי שיצאה אש ושרפה את נשמותיהם, וידום אהרן״. אהרן שתק ולא התרעם על מידת הדין שפגעה בבניו. איך הגיע אהרן לכזו גבורה״? הסביר הגה״ק מאוסטרובצא זי״ע: אנו יודעים שבעולם יש״דומם״, ״צומח״, ״חי״, ״מדבר״. מה קורה אם מישהו הולך וזורק איזה חפץ על בעל חי, או על אדם – מדבר? הם לא שוקטים, הם מחזירים בחזרה…
אך לא כן כשמישהו זורק חפץ על״דומם״. כשמישהו זורק חפץ על אבן שהיא דומם, האבן אינה מחזירה, היא נשארת דוממת. כך הסביר הגה״ק מאוסטרובצא זי״ע, כך הרגיש אהרן באותם רגעים״, וידום אהרן״, שהוא כמו״דומם״כאילו לא קרה שום דבר… ה'ישמור שלא נדע מצרות, אבל חז״ל אומרים שדבר שנצרך לדורות נכתב…
בכל מיני עוגמת נפש צריך האדם לזכור שזה בא מלמעלה…!
הרה״ק רבי דוד מסיקוורא זי״ע גם עבר פעם צרה גדולה בפטירת אחד מבניו רחמנא ליצלן, ואמר: הגמרא (פסחים קטו, ע״ב) אומרת בלע מרור לא יצא, אמנם אכלתי עכשיו כזית מרור, אבל צריכים לטחון את זה ולא סתם״לבלוע״. לעכל ולדעת שהכל מאבא, ומאבא זה ברחמים… צריכים לדעת להכניס לראש שאם נראה לך שחור, אז תדע שהקב״ה מסתכל עליך!
הגה״ק בעל ה״חתם סופר״זי״ע אמר: בתורה ישנן שתי פרשיות שכתובות בהם תוכחות וקללות: בפרשת בחוקתי ובפרשת כי תבוא.
בפרשת בחוקתי מסתיימת התוכחה בדברי נחמה״: וזכרתי את בריתי אברהם את בריתי יצחק וכו״. אך בפרשת כי תבוא אין שום סיום של דברי נחמה, ומדוע? אלא הסביר ואמר: בפרשת בחוקתי כתוב״ונתתי בכם״, ״והכיתי״, ״והשלחתי״, ללא הזכרת שם ה'. אך בפרשת כי תבוא כתוב״ישלח ה'בך את המארה״״ידבק ה'בך את הדבר״״יכך ה'". ואם מוזכר שם ה'זוהי כבר הנחמה! כי אדם שיודע שהכל מאת ה', אז גם המכה, גם הכזית מרור, הקללה, זה ממנו, וממילא הוא לא נבהל…
סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע״ה שקבלו לפניו על״הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה'לטובה עליהם [: הופיע בגליון״שביעית של פסח ] לתמיכה בשומרי שביעית תשע״ה
לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה, ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עמהם בפולין, אך נחישותו הייתה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.
והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים אותו יהודי קטף עם המזמרה
שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלוש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה…
לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה – הזו תורה וזו שכרה!?
אך סבא התעקש ואמר להם״: גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי״! הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו'. את הדין ואמר׳כל מאי דעביד קודשא בריך הוא לטב עביד
שלושה מנכדיו הצליח סבא להעלות לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם תלמידי חכמים גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.
לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר״: דעו לכם, גם לי לא היה קל הניסיון, כאשר כבר בעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתימרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו הם היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!
יש דברים שאנחנו כרגע לא מבינים, חלקים בודדים בפאזל שלא מצליחים להראות לנו תמונה שלמה, ואז ממילא יש לנו המון סימני שאלות בנוגע לחיים. לעתיד לבוא הפאזל יושלם, המסך יעלה ואיתו גם אור הגאולה שיראה לנו איך הכל נעשה באופן מושלם ומדוקדק.
שבת שלום.
כשה׳חזון איש׳קבע שיהיו ילדים
בספר השיחות של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר, הוא מביא בשם ראש הישיבה מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, שהיה רגיל לומר, כי הטעם שמוצאים אנו מנהיגי קהלות ואדמורי״ם חסידיים שיש בכוחם לחולל מופתים גלויים, הוא משום שאלו הסרים למרותם מאמינים בהם בלב שלם ומתבטלים כלפיהם ללא כל שמץ של פקפוק וערעור, והתבטלות זו מעניקה להם כח לחולל מופתים וישועות מעל דרך הטבע.
כעין זה התבטא פעם גם מרן ה׳חזון איש׳זצ״ל באזני מקורביו, כששמע אותם מתלחשים בהתפעלות אודות׳מופת׳שנעשה לפלוני על ידו. הגיב ואמר להם ה׳חזון איש׳אודותיו״: עהר פאלגט חכמים מוז עהר מצליח זין!״[״יהודי שמצית לחכמים מוכרח הוא שיצליח״].
זהו כוחה הגדול של התבטלות לחכמים! כשקיבלת התבטלות אמיתית לגדולי תורה, מלבד הזכייה הגדולה כשלעצמה לזכות להיות מונהגים על ידם בחכמה ותבונה, הרי המאמין אף מעניק להם כח על טבעי.
שמעתי לאחרונה סיפור מדהים ונורא, המלמד על כחם הגדול של גדולי התורה וזקני ישראל לשדד מערכות הטבע כפשוטו,
כיצד מרן ה׳חזון איש׳זצ״ל ניצח בכוח תורתו את תחזיות אנשי הרפואה למעלה מכל סיכוי טבעי.
הסיפור נכתב כאן ככתבו וכלשונו, כפי ששמעתי מפי הגאון רבי שמריהו אלפא שליט״א, מאנשי הצורה בעיר התורה בני ברק, בן משפחתו וקרובו של מרן ה׳חזון איש׳זצ״ל, אותו הוא שמע בעצמו מבעל המעשה לפני עשרות שנים. כה ספר רבי שמריהו:
כמה שנים לאחר נישואי פגשתי בשכון סאטמאר בבני ברק יהודי חסידי מוכר, אוד מצל מאש', התופת הנאצית, שניהל חנות קטנה של נעלים בעיר. הוא ידע כי זכיתי לקרבתו של ה׳חזון איש לצאת ולבוא בביתו. הוא ניגש אלי בחול המועד סוכות ואמר לי כי יש לו עבורי סיפור שאתפעל ממנו, וכדאי לי להתפנות, לעלות לביתו ולשמע את פרטיו.
כמובן, מאד הסתקרנתי לשמע מה בפיו, ועליתי לביתו לאחר התפלה, והוא החל לספר את סיפורו במשך למעלה משלשת רבעי שעה. הוא גולל באזני בצורה מלאת רגש את כל הספור מתחילתו לפרטי פרטים.
הלה פתח את סיפורו כך: במשך שנים ארוכות לא זכינו אני וזוגתי להיפקד בזרע של קיימא. כמובן שהרבינו בתפלות ושפכנו שיח לפני בורא עולם, אך טרם נענינו. גם את שלב ההשתדלות עשינו בצורה מושלמת; טיפלנו טפולים שונים, ביקרנו אצל טובי הרופאים, ומשלא זכינו שתענה בקשתנו, הציפייה הדרוכה נמהלה ביאוש ועצב. באחד הימים הגענו אני וזוגתי למסקנה, כי ראוי להפריד את החבילה ולהתגרש. סברנו כי כנראה אין לנו יחד מספיק זכויות כדי להפקד בזרע של
קיימא, ואולי אם כל אחד מאתנו ינשא לבן או בת זוג אחרת, יהיו לנו כל אחד לחוד די זכויות עם בן או בת הזוג החדש להיפקד. לאחר מסקנה כואבת זאת יצאתי מהבית, מתוך כאב לב והססנות על הצעד שאנו נאלצים לבצע.
והנה, בלכתי ברחוב עצוב ומדוכדך, ואף דומע, פגשתי מכר ותיק, ושאלני:״במה אוכל לעזור לך? מדוע אתה כה עצוב״.? סיפרתי לו על החלטתנו להתגרש ואת הסיבה שגרמה לכך. איש שיחי התפלא:״מה? וכי על דבר כזה מתגרשים? הרי יש כאן את ה׳חזון איש', לכו אליו ויהיו לכם ילדים״.
שמע גדלותו וצדקותו של׳החזון איש׳עדיין לא הגיעו לאזני, אולם המכר אמר את הדברים בכזו צורה משכנעת ונחרצת, שגרמה לי לסוב על עקבותיי ולשוב הביתה. הצעתי לאשתי להצטרף אלי אל בית ה׳חזון איש׳כאן ועכשיו, והיא כמובן הסכימה בחפץ לב, כמוצא אחרון לפני תחילת תהליך גירושין.
באנו לבית ה׳חזון איש׳והצגנו בפניו את המקרה העצוב שלנו. הוא פנה אלי ראשון ושאל:״הייתה פעם קטטה ביניכם?״והשבתי:״לא! מעולם לא! תמיד שררה בינינו אהבה ואחוה שלום ורעות. יש בינינו כבוד הדדי להפליא״.
הוא פנה גם אל האשה ושאל:״האם חייתם בשלום עד היום?״וגם היא חזקה את דברי:״כן, תמיד אהבנו וכבדנו זה את זה, וסיבת הרצון להתגרש הנה רק מפני שלא זכינו להפקד בזרע של קיימא״.
ה׳חזון איש׳שתק שתיקה ממושכת, כשלאחר מכן שאל עוד כמה שאלות טכניות אישיות הנוגעות למצבנו, אשר לרוב עצם קדושתו של ה׳חזון איש׳השתוממתי כיצד ירד עד הפרטים הקטנים. בסיום השיחה, כמדומה שאפילו הוא לא פטר אותנו בברכה, אלא רק הורה לא להתגרש ולהמשיך לחיות יחד.
כמובן נענינו להוראתו, וכעבור ימים ספורים בלבד אשתי נפקדה.
אך עדיין לא תם הסיפור. כעבור חודשיים ארע סיכון גדול לעובר. והרופאים טענו כי אין מנוס מלהפסיק מיידית את העניין.״בין כך אין מה להפסיד״, אמרו הרופאים״, כל הסימנים מראים כי העובר אינו בין החיים״. אך התנגדתי נחרצות לעשות כל פעולה לפני שאקבל את חוות דעתו של ה׳חזון איש׳.
באתי במהירות לבית ה׳חזון איש', והצגתי בפניו את המצב לאשורו ואת דברי הרופאים. ה׳חזון איש׳נרעש, ואמר לי בקול נחרץ״: קח מכאן מונית אל בית החולים, וקח את אשתך מיד הביתה, בלי לבצע שום דבר, בשום פנים ואופן״. נטיתי לטעון״: אבל הדוקטור אומר שזה לאחר מעשה, וכי כל הסימנים מראים כי העובר אינו בין החיים״. אך ה׳חזון איש׳השיב לי בתוקף:״אבל אני״! הוריתי לך לקחת אותה מבית החולים ולחזור הביתה
כך התנהל הדו שיח ביני לבין ה׳חזון איש׳דקה ממושכת; אני נטיתי לומר לחזון איש׳את דברי הרופא, ואלו ה׳חזון איש׳לא היה מעונין בכלל לשמוע, הוא התעלם לחלוטין מדברי וחזר על הוראתו פעם אחר פעם בנחרצות רבה:״אבל אני הוריתי לך לקחת אותה מבית החולים ולחזור הביתה!״
חזרתי לבית החולים ובקשתי לשחרר את אשתי, אולם הרופאים סרבו, הם טענו כי הדבר עלול לסכן אותה. אך חזקה עלי הוראתו של גדול הדור, חתמתי על לקיחת אחריות עליה, ושחררתי אותה הביתה. לתדהמתנו, אכן המשיך ההיריון כתקנו עד החודש החמישי. אז שוב נוצרה סכנה דומה, והיה נראה כי אפסה תקוה. אך הפעם במקום לנסוע לבית החולים נסעתי היישר לבית ה׳חזון איש׳, שהורה גם הפעם לא לעשות דבר ולהישאר בבית.
ולמרבה הפלא, נגד הטבע, נגד תחזיות הרופאים ונגד כל הסיכויים הטבעיים, זכינו לחבק בת בשעה טובה ומוצלחת בריאה ושלמה בעתו ובזמנו.
סיים בעל המעשה את סיפורו באוזני רבי שמריהו״: מה אתה חושב, וכי לחנם לקחתי לבתי חתן תלמיד חכם מופלג, מבחירי אחת הישיבות החשובות בבני ברק? עשיתי זאת משום שאני סבור כי בתי היא בעצם בתו של ה׳חזון איש׳, היא נולדה אך ורק בזכותו! ואני חושב שמגיע ל'חזון איש׳חתן תלמיד חכם לבתו!״
מדהים ומצמרר! זהו הכח העצום של גדולי התורה. אלו יכולותיהם של הזקנים. הם מסגלים להורות נגד המציאות, לשנות מערכות הטבע כפשוטו!
כאשר זוכה האדם להאמין בחכמים בצורה גמורה ומוחלטת, לפעמים מזכהו הקדוש ברוך הוא לראות בחוש את כוחם הגדול.
ישנם אנשים שחוו טראומה, או בילדותם, או בגיל מבוגר יותר, חוו כשלון צורב, או אפילו הכשלה מכוונת מהסובבים אותם, והם נושאים בליבם את הטראומה ההיא ותולים בה כל כשלונותיהם. יש להם את מי להאשים, ולשקוע ברחמים עצמיים. הם שקועים בעבר. מעלים גירה.
ה'כפה על עם ישראל הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. מדוע לא כאן? מפני שרצה לרמוז להם אם תמיד תשקעו בעבר, תבוססו בו מבלי להביט קדימה – ה״שם״– יקבור אתכם! תפנו מבט קדימה ואל תבוססו בכישלונות העבר!
האומה הפלאסטינית היא דוגמא קלאסית. הם עדיין תקועים ב48 או ב67… הם אף פעם לא יתקדמו לשום מקום, מפני שהם מעדיפים לשקוע בעבר ולקונן עליו ולעורר את רחמי העולם על המסכנות והאומללות שלהם, ומעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות… הרי הציעו להם חלוקה כאן בא״י ב48, אך הם העדיפו לפתוח במלחמה, וכל השאר היסטוריה. הרי לך״. ישמעאל״
יש מאידך – כאלה שעברו בעיות רציניות – ושוכחים הכל וממשיכים הלאה, אך חוזרים לאותם בעיות שוב ושוב. מדוע? מפני שלא הפנימו את הגורם לאותן בעיות בעבר, ולא נזהרים ממנו בשנית. הם לא מביטים לאחור לראות האם יש לי בעיה בהתנהלות שלי? האם זה עומד לי לרועץ?
הם מפריסי פרסה פושטים טלפיהם קדימה, אך לא מעלים גירה. טמאים הם לכם גם שניהם.
מה הנכון? להביט לאחור, להבין מה הגורם לכשלון, אך להפנות המבט קדימה ולדהור. לא לשקוע בבוץ של רחמים עצמיים ולקרקע עצמנו ללא תזוזה. המבט לאחור הוא רק כדי להסיק מסקנות להבא!
ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד״(ויקרא ט, כג)״
כיון שראה אהרן שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב״ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל כו'. טבע האדם לתלות סירחונו באחרים. הכישלון הוא יתום אך להצלחה אבות רבים. אהרון נוהג להיפך. הוא מאשים את עצמו, אני לא בסדר.
אהרן מלמדנו מוסר. אם כל אחד יחפש את האשמה בעצמו כך ניתן יהיה לתקן את העולם, אולם אם כל אחד יכה על לב חבירו, לעולם לא ניתן יהיה לתקן. פעמים רבות אדם שומע שיחת מוסר ובמקום להפיק לקחים ולהבין היכן אני כאן בסיפור, הוא מיד אומר כמה שהרב צודק, הגאוה זו מידה כל כך מגונה, חבל שהשכן שלי לא נמצא כאן כעת…
הוא לא הפנים את המוסר והמסר. האדם צריך לחפש היכן אני צריך לתקן. כך גם כן כשקורה אסון. מיד האדם חושב בגלל אלה שלא שומרים שבת וטהרה וכו'אני ברוך השם בסדר… טעות. הם הרי אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כבהמות נדמו, אולם אנו היודעים ולא תמיד מקיימים עלינו התביעה הרבה יותר קשה וגדולה!
כל אחד צריך לדאוג לעצמו, ועיל ידי זה הכלל ישתנה.
